הקיצים אצל סבתא בגליל
בקיצים של שנות ה־60
איך נראו הקיצים הארוכים בכפר, בין עצי התאנה לריח הלחם של סבתא.
בכל שנה, כשבית הספר נגמר, היינו עולים לגליל אל סבתא. הבית היה קטן, עם חצר גדולה ועץ תאנה שנתן צל לכל אחר הצהריים.
סבתא הייתה קמה לפני כולם. עד שהתעוררנו, כבר עמד על השולחן לחם חם שהיא אפתה בעצמה. היא אף פעם לא מדדה כלום — היא פשוט ידעה כמה קמח ומים צריך.
בערבים היינו יושבים בחוץ, והיא הייתה מספרת על הכפר שבו גדלה, על אנשים שכבר מזמן אינם. אני זוכר בעיקר את הקול שלה, שקט וברור, ואת ההרגשה שיש עוד המון סיפורים שעדיין לא סופרו.